האוניברסיטה הפתוחה במו”מ - או”פטימו”מ

 בשבוע שעבר, שלחה האוניברסיטה מכתב אישי לכל אחד מן הסטודנטים. אחד הסטודנטים בחר לכתוב את תגובתו לנשיאת האוניברסיטה, פרופ' חגית מסר-ירון, ולפרופ' תמר הרמן ולהביע את דעתו. להלן, את מכתבו של הסטודנט, את למכתב התשובה של פרופ' הרמן וכן את תגובתנו לתשובת פרופ' הרמן.

להלן מכתבו של שחר לפרופ' חגית מסר-ירון ולפרופ' תמר הרמן:

פרופ' מסר ירון ופרופ' הרמן שלום.
היום קיבלתי לתיבת הדואר שלי מכתב "אישי", מכן אלי , אשר אף כלל את שמי בתוך המכתב (נפלאות הסאב-רוטינות …)
אני מקווה שתתייחסו לתשובתי זו למכתבכן באותו אופן אישי.
במכתב אתן כותבות כך - "עשינו הכל למנוע את השביתה". ובכן יתכן שכן ויתכן שלא, אבל אני תמה. וגם אם עשיתן הכל למנוע את השביתה האם עשיתן הכל כדי להביא לסיום שלה מוקדם ככל האפשר? האם אין לכן כחלק מהנהלת האופ כל קשר ו/או אחריות להתמשכות השביתה ולאי הגעה למתווה שיאפשר לסיים אותה? האם כל האחריות בענין רובצת מתחילתה ועד סופה רק  על השובתים? מבלי לקבוע עמדה ברורה בנושא, אני נוטה לפקפק באנשים שבטוחים שהצדק נמצא אצלם ואצלם בלבד.  אני מקווה שגם אתן במעמדכן כחוקרות מגלות אותה מידה של ספקנות לגבי "אמיתות מוחלטות".
במקום אחר אתן כותבות - "והמרכזים והמנחים פתחו בשביתה שסיבתה לא ברורה". אמירה זו כבר ממש קוממה אותי. אני מנסה לעקוב, אם גם לא באופן דווקני אחר קורותיה של השביתה. אני לפחות הבנתי שלשביתה ישנן סיבות מהותיות של תנאי העסקה של השובתים. אתן כמובן יכולות לחלוק על ההצדקה לשביתה (למרות שאני מבין שגם ההנהלה סבורה שיש מקום לשפר את תנאי ההעסקה של השובתים) , אבל לומר שהסיבה לשביתה אינה ברורה זה לדעתי כמו לומר על שחור שהוא לבן.
במקום אחר במכתב התייחסתן אל התחושות שלי ביחס לשביתה וכך כתבתן -
"שחר , אנו מבינות כי השביתה שיבשה את המהלך התקין של לימודיך וכי אתה ודאי מרגיש תסכול ואי נוחות".
ובכן כאן כבר מדובר בתחושות שלי ולכן אני מבקש להעמיד דברים על דיוקם. השביתה לא שיבשה לי את המהלך התקין של הלימודים. אני לומד בעצמי, אני קורא מאמרים וכותב תשובות גם בזמן השביתה (למרות שטרם שלחתי אותם). מה שהשביתה שיבשה לי זה את המחשבה שאני לומד ונמצא במקום שמכבד את עובדיו ואשר משתדל, כמובן במגבלות הקיימות, לספק לאותם עובדים ועובדות תנאי העסקה ראויים. מה שהשביתה שיבשה לי זה את המחשבה שאתן כהנהלה יכולות להגיע לפתרון של מצב משברי ושלא נדרש לשם כך כבר חודש ימים ואולי עוד.
אני חש תסכול ואי נוחות לא בגלל השביתה אלא בגלל שהיא אינה מסתיימת לאחר כמעט חודש, ומכך שנראה שהדבר לא מטריד במיוחד את העולם החיצון. אני משוכנע שלא כל האחריות לאי סיום השביתה מוטלת עליכן (כהנהלה) אלא חלק כזה או אחר מוטל גם על השובתים. אני לא משוכנע שאתן כהנהלה אכן רואות לעצמכן כמטרה ראשונה להגיע לסיום ראוי של השביתה.  והדברים נראים לי כאן מרחוק, בשממון המאפיין את החוסר במפגשים, כאילו "המאבק" והרצון לכופף ידיים הפך למטרה במקום ש"שיתוף הפעולה" יהיה המטרה. ועל כך צר לי מאד.
שחר

להלן תגובתה של פרופ' תמר הרמן לשחר:

שחר בוקר טוב -
 
הנה לך מכתב לגמרי אישי (הרי לא סביר כי באמת אתה מרמז בפתיח האירוני שלך שהיינו צריכות לכתוב מכתבים אישיים ל45,000 סטודנטים).
 
ובכן, אמת - צריך שניים לטנגו, אבל לא תמיד שניהם דורכים באותה מידה האחד על בהונות האחר. כן, אני עומדת על טענתנו - העובדתית, לא צדקנית - כי עשינו הכל כדי למנוע את השביתה, אלא אם כן, במונח הכל, אתה כולל ויתור על התנהלות אחריות של הנהלה. כמובן, אפשר היה להקריב תכנון ארוך טווח  ובטחונות להמשך קיומה האקדמי והכלכלי של האוניברסיטה על מזבח הישגים קצרי טווח, לסיים את הסכסוך בהסכם פופוליסטי שהיה מביא לנו כיום תהילה, אך שומט את הקרקע תחת רגלי האוניברסיטה בעתיד. כהנהלה אחראית איננו עושים כן ואף לא נעשה זאת.
 
אני גם עומדת מאחורי הטענה במכתב כי לשביתה אין סיבה ברורה. זאת משום שהיא תוכננה למעלה מחודש לפני שפרצה ומשום שבעת שפרצה, המו"מ כלל לא היתה במבוי סתום. ערב השביתה לא הועלו שום טענות או תביעות חדשות ולו מהלך זה לא היה נעשה - יכולה היה הסכסוך להיות היום מאחורינו (למען הרפלקסיביות - לכך אינני יכולה להתחייב אבל מן הסתם היתה התקדמות לכיוון פתרון והנזקים היו קטנים בהרבה). הצענו ואנחנו מציעים יותר מאשר תנאי העסקה הוגנים. הצעתנו מתקנת את הליקויים העיקריים שהיו בדפוס ההעסקה הקודם, אך אינה יכולה לעמוד בשני התנאים הבלתי מתפשרים שהם הציבו: שיפור תנאים לכולם ועיגונם בהסכם קיבוצי. זאת משום שהמרכזים מרוויחים היום הרבה יותר מאשר הממונה על השכר - האמור לאשר כל הסכם קיבוצי - היה מתיר לנו לתת להם. מכאן, שנרצה או לא, לא היינו יכולים להבטיח שיפור לכל במסגרת הסכם כזה. בעיני זו היתה עמדה הגונה - לא להבטיח מה שאי אפשר לקיים (אגב, בידינו מיסמוך המוכיח את טענתנו זו).
 
סכסוך עבודה שאינו רק על תנאים אלא הוא על מהות יכול להימשך זמן לא קצר. יש לו מחיר גבוה, אבל לעיתים אין בררה אלא לשלם מחיר זה כאשר מציאת פתרון אינה פשוטה והמהלך מורכב, במטרה להניח יסודות מוצקים להמשך הפעילות בעתיד. צר לנו על הפגיעה בסטודנטים, אבל נעשה כמיטב יכולתנו, שוב, מבלי לפגוע ברמה האקדמית כדי למזער את הפגיעה בגין השביתה שלא אנחנו יזמנו.
 
אני מקווה שהצלחתי להבהיר לפחות חלק מן התמונה כפי שהיא נראית מנקודת הראות שלנו.
 
 
סוף שבוע נעים,

 ברצוננו להגיב על מכתב התשובה של פרופ' תמר הרמן:

בראשית הדברים, אנו שוב ושוב קוראים במכתביה של ההנהלה על הצעה מיטיבה, או כלשון פרופ' הרמן כאן: " הצענו ואנחנו מציעים יותר מאשר תנאי העסקה הוגנים". אנו נשמח מאד לראות הצעה כזו מונחת לפתחנו. כל מה שאנו קיבלנו היא הצעה שיש בה הרעת תנאים משמעותית בעבור רוב חברי סגל ההוראה (מנחים ומרכזים כאחד) ושיפור למיעוט קטן מהם. העלינו לאתר את הצעת ההנהלה, את הסכם הסגל הזוטר, ואת עיקרי דרישותינו, כך שכל אחת ואחד יוכל להתרשם ולגבש את דעתה\ו מהמוצע באופן ישיר ובלתי אמצעי.

כמו כן, תמוה בעינינו מדוע ההנהלה מתעקשת לומר פעם אחר פעם חצאי אמיתות בלבד. לטענתה, הממונה על השכר אמור לאשר כל הסכם קיבוצי. הדבר נכון, אולם האמת היא שהממונה על השכר חייב לאשר כל שינוי בתנאי העסקה, בין אם מדובר בהסכם קיבוצי, בין בהסכם אישי. בנוסף, וכפי שנאמר ע"י נציג הות"ת בדיון בועדת הכספים בכנסת, השוואת תנאי המנחים לאלו הקיימים בהסכם סגל הזוטר אינה מהווה כל בעיה.

כמו כן, ההנהלה מתעקשת לראות במרכזי ההוראה סגל זוטר, למרות שלא כך. אופי עבודתם של מרכזי ההוראה שונה, ואין להם מקבילה באוניברסיטאות אחרת. הדברים נאמרו במפורש גם על ידי נציג הות"ת בועדת הכספים של הכנסת, ועל כן, ברור שעבורם צריך למצוא פתרון יצירתי, שיהיה מקובל על כל הצדדים, לרבות הממונה על השכר. אפשר למצוא את הפתרון, אך הרושם הוא שההנהלה פשוט אינה רוצה בכך.

בלי קשר לעבודת ריכוז ההוראה, גם באשר לעבודת ההנחיה, ההנהלה מתעקשת להרע את התנאים בעבור רוב המנחים. כך, למשל, לפי הצעת ההנהלה האחרונה בכוונתה להגביל את היקף המשרה ל-150% ולהכיל את תנאי ההעסקה של "עמיתי הוראה" רק על אלו המועסקים בהיקף של חצי משרה ומעלה. תנאים אלו לא קיימים בהסכם הסגל הזוטר, וההנהלה מבקשת באמצעותם להרע את תנאי רוב חברי סגל ההוראה, תחת לשפרם על בסיס הסכם הסגל הזוטר.

דומה כי נקודת המחלוקת העיקרית הנה עיגון תנאי העסקת סגל ההוראה בהסכם קיבוצי כפי שקיים בשאר האוניברסיטאות בארץ. זוהי העילה המרכזית בגינה יצאנו לשביתה, לאחר שהבנו כי נכונות ההנהלה להיענות להסכם קיבוצי אינה באה לידי ביטוי בחדר המו"מ בששת החודשים שקדמו לשביתה. אמירתה הנושנה של ההנהלה כי היא איננה שוללת הסכם קיבוצי לא התקדמה לצערנו לכדי הסכמה. ההנהלה נעזרת בשירותיו של משרד עורכי דין יוקרתי, אשר ידוע באידיאולוגיה קיצונית כנגד ארגוני עובדים ובעזרתו מקווה ההנהלה לשבור את חברי הסגל. אנו קוראים להנהלה לשוב לשולחן המשא ומתן בתום לב, לומר במפורש "כן" להסכם קיבוצי, ולדון עמנו על תוכנו. אין לנו ספק שבתום לב, נוכל להגיע לתוכן ההסכם הקיבוצי אשר יהיה בו כדי לשמור על הגמישות הניהולית הנדרשת למוסד אקדמי, לצד תנאי העסקה הוגנים לחברי הסגל אשר יקבלו את אישורו של הממונה על השכר. 

הרמיזה כי אנו נוהגים בחוסר אחריות כלפי הסטודנטים היא מיותרת. אנחנו משקיעים באוניבריסטה הפתוחה, אוהבים אותה ורוצים בטובת והצלחת הארגון והסטודנטים. עד כה עשינו זאת מבלי לקבל תגמול הוגן וכעת אנו רוצים שתרומתנו תזכה להכרה ולתגמול ראויים. ברי לכל בר דעת כי איננו רוצים לכרות את הענף עליו אנחנו יושבים או חלילה לפגוע בציבור הסטודנטים עימו אנו נפגשים ונמצאים בקשר באופן קבוע. תכנון ארוך טווח צריך לקחת אותנו בחשבון, לא סביר כי תכנון ארוך טווח לאו"פ ישען על תכנון לטווח קצרצר עבור המנחים ומרכזי ההוראה.